בעניין הגיל…

בעניין הגיל…

ייצגתי אנשים רבים בחיי. אבל כשהגיע א. ידעתי שאני מייצגת משהו שהוא יותר מאיש אחד. אני מייצגת דור, מייצגת גיל. מייצגת עתיד. כן. גם העתיד שלי ושל אחרים.

א. הוא בן 93. בשנת 1985 , כן, יותר משלושים שנה הוא נקלע לחובות שלא באשמתו ומאז חייו אינם חיים. הוא חייב 1.900,000 ₪ שלכולם ברור שלא יוכל להחזיר. לא בגילגול הנוכחי.

אבל נ. אינו יכול לצאת מהארץ לראות את נכדו היחיד, הוא מוגבל הוא מפוחד וכך היה אמור לסיים את חייו.

כי המערכת. כל מערכת.  מכירה בעובדות, לא בלחיים שמאחוריהם, אם חייו ופחדיו של נ. לא מעניינים איש מדוע שהגיל שלו יעניין מישהו?

השבוע הצלחתי לגרום לרשויות החוק, להבין, כי לא יתכן שאדם בן 93, ניצול שואה, יגרור אחריו חובות עד יום מותו.

הצלחתי לגרום לרשויות החוק, לעקם קצת את דרישות הפרוצדורה ולעגל את הפינות כך שלא ידרש הקשיש להמתין 18 חודשים, עד לבחינת בקשתו, אלא כעבור מספר חודשים בלבד ובסופו של יום יקבל הפטר (פטור) מוחלט ומיידי מכל חובותיו (שעמדו כאמור על מעל ל-1,900,000 ₪).

כשהגשתי את התיק לבית המשפט המחוזי, בחודש ינואר 2015 , נקבע הדיון בתיק לחודש יוני 2017. כשהודעתי ללקוח על מועד הדיון, ענה לי בהומור האופייני לו: "נו מילא, אין לי בעיה, רק שיבטיחו לי שאגיע  לחיות עד אז???…"

אני כבר לא צחקתי………אז הבנתי עד כמה יש אבסורד במערכת המשפט שלנו….ועד כמה היא זועקת השמיימה…

וזה הביא אותי לחשיבה מחודשת על משהו שכולנו נמנעים מלחשוב עליו, אך הוא רודף אחרינו, ובסוף תמיד תמיד משיג אותנו.

ומכריע אותנו.

תובנה מס' 1 : חובות  צריכים למות קודם…

תוחלת החיים  בארץ עולה,  אנשים חיים בפירוש יותר מבעבר, אך ככל שעולה הגיל – יורד הכבוד.  תשאלו את עצמכם מה יותר חשוב לכם.  החיים או הכבוד?

בנימה זו, ברור לי כי יש לתקן את החוק, ולהחליט על גיל שממנו, ניתן פטור אוטומטי לכל חייב. לא אנקוב כאן בגיל. אבל תסכימו איתי שמגיל  80, כשהתנאים זועקים שלרש אין כל,  יש מקום להניח לאדם מהעול הנורא הרובץ עליו מלבד זיקנותו.

מדינה המכבדת את זכויות האדם של תושביה,  אינה יכולה לאפשר שאלה יסיימו את חייהם, בחשבון מוגבל, עיכוב יציאה מן הארץ, ביטול רישיון נהיגה ושאר הגבלות על האוטונומיה וכל זאת בשל התנהלות כלכלית כושלת בשלב מסויים בחייה, בעיקר כשמדובר בחוב שנובע מחוסר אשמה, אך גם אם טעו והתרשלו. גם למאסר עולם יש קצבה.  או בתחילתם…. יש גבול לכל חוב. ממילא אין לקשישים, צפי להגדלת הכנסה בגיל זה ומה שלא הצליחו לגבות מהם עד גיל מופלג זה אז בטח ש… כבר לא יצליחו בכלל. בואו נכבד את זקני העם… ניתן להם ימי שקט ושלווה…ועדנה….

בשאלה מי ימות ראשון, אני חושבת שחובות  צריכים למות קודם…

תובנה מס' 2  גם רבנים צריכים לצאת לפנסיה

וזו הפוכה מקודמתה.

אם הסעיף הקודם דיבר על אבדן הכבוד, סעיף זה מדבר על "כבוד בלי לעבוד".

קחו למשל מינוי לרב עיר. זהו תפקיד שניתן לאדם עד ליום מותו.

קחו למשל את אהרן ברק. לית מאן דפליג שהאדם בשיא כושרו. אבל לפני חמש שנים הוא פשוט קם ועזב את תפקידו.

מה קורה במצב בו כושרו של הרב או בריאותו הנפשית או הפיזית אינם מאפשרים את תפקידו? נדהמתי לגלות כי, גם אז, עדיין יישאר רב העיר, ללא ממלא מקום, לא זמני ולא קבוע. כבודו של הרב במקומו נותר. והעיר ללא רב…החוק אינו  מאפשר לפטרו או להעבירו מתפקידו. מדובר על מצב  שהדעת לא תוכל לסבול.

צריך לחשוב על קונספט אחר ובו ישא בתפקיד רב עיר, עד גיל X ומעליו ישא בתואר רב העיר,  רב של כבוד. או למשל מינוי בפועל ומינוי כבוד.

כל דבר שיותיר את כבוד הרב במקומו לדורותיו ויאפשר המשך ניהול העיר מבחינה דתית על כל היבטיה.

במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. גם רבנים צריכים לצאת לפנסיה.

תובנה מס' 3 לנהוג אסור להנהיג מותר?

רישיון הנהיגה מסמל יותר מכל, סמל סטטוס. ממש קשה לגרום לאדם "להחזיר את המפתחות"…

אולם, המחוקק שם גבול לזה. מעל גיל 65 מחויבים נהגי רכב פרטי,  לבצע בדיקות רפואיות כתנאי לקבלת הרישיון ולאחר מכן מדי שנתיים ידרשו לבדיקות אחת לשנתיים לחידוש רישיון. ככל שימצאו סובלים מקשיים ומחלות המסכנים את נהיגתם או את הנהגים האחרים סביר כי רישיונם ישלל. הדבר נכון לא רק לגבי קשישים אלא לכל מי שסובל ממחלה המסכנת את נהיגתו ברכב. יש להדגיש כי האחריות היא עלינו ציבור הנהגים, להתריע, בכל גיל, על מצב בריאותנו, ככל שזה מסכן את נהיגתנו.

מעניין שבמקרה זה, מצא לנכון המחוקק, להקים מסננות, אשר יבחנו בקפידה,  את כשירות הנהג, מעל גיל מסוים, להמשיך להחזיק ברישיון הנהיגה. בעוד שמנגד,  לא עצר בנושאים האחרים אשר מתקדמים עם הגיל כגון מינוי בפועל של רבנים ו"סחיבת" חובות עבר עד אין סוף…

זעקה אחרונה לסיכום:

לפני סיום מאמר זה חשבתי מה הסיבה האפשרית לקיום מצב זה כל כך הרבה זמן ללא שינוי. חשבתי וחשבתי והגעתי למסקנה כי נהגים  קשישים רבים במספרם על רבני עיר וגם (אולי) מסתובבים יותר ונראים יותר בדרכים מחייבים קשישים. הרי קל להצביע על נהג קשיש מאשר על חייב קשיש (שכן אלו אינם נושאים שלט על חזה )… לכן קל יותר להבחין בהם, בתפקודם או העדרו.

נהג קשיש לא מסוכן כמו חייב קשיש. למעשה חייב קשיש אינו קיים בתודעה כלל של רוב האוכלוסיה (למרבה הצער)  ובטח שאינו מסוכן.

באופן אירוני, ההיפך הוא הנכון. החברה שלנו שהיא רבה יותר במספרה, מכל הרבנים והנהגים הקשישים גם יחד, היא המסוכנת לחייבים קשישים.

חייבים מוגבלים באמצעים, בהיותם קשישים, הנם החלק המוחלש באוכלוסיה, לא רק מפאת גילם, מצבם הפיזי, החברתי והנפשי, גם מבחינת כוחם הכלכלי ואפשרותם לזעוק זעקתם.

מוגש כחומר למחשבה.

הכתבה פורסמה גם בעיתונים "קול אשקלון" ו"בין שתי גבעות"

השארת תגובה